ארון הספרים של רמברנדט
הדסה גורוחובסקי

ביצירות רבות של רמברנדט, מופיעות דמויות עם ספרים, מכתבים, פתקים וקטעי טקסט (חלקם אף באותיות עבריות). "בארון הספרים" שביצירותיו מצויים ספרי קודש, ספרי מדע ופילוסופיה. האם מעיד הדבר משהו על ארון הספרים הפרטי של רמברנדט? או על היותו איש ספר? האמת ניתנה להיאמר, שרמברנדט עצמו לא הרבה לכתוב ויתכן שגם לא לקרוא, הוא לא השאיר אחריו כתבים כמו ליאונרדו, מיכלאנג'לו (שהיה גם משורר) או דירר. הוא לא כתב מסות על אמנות, מחקרים מדעיים, שירים או יומן אישי. הדבר היחיד שנשאר ממנו בכתובים היו מספר מכתבים ואף הם בענייני עסקים. עם זאת, על פי מספר הציורים בהם מופיעים ספרים, אין ספק שהיה לו יחס של כבוד למילה הכתובה ולאנשי ספר, וכי בקיאותו בכתבי הקודש (התנ"ך והברית החדשה) הייתה מקיפה ומעמיקה. בשני פורטרטים עצמיים שלו הוא מחזיק ספר בידיו. גם את בני משפחתו הוא מתאר כשספרים בידיהם: אמו קוראת בתנ"ך , טיטוס בנו קורא, ואפילו אשתו ססקיה המתוארת כארתמיס או כמינרווה כשספר מונח לידה. רבים מציוריו מתארים: שליחים, פילוסופים, מלומדים, כמרים ומטיפים ואפילו רבנים המוקפים בכתבי יד.

התעניינות בספרים באותה תקופה, לא הייתה נחלתו של רמברנדט בלבד. בחברה שרמברנדט חי בה, הולנד של המאה ה-17, הייתה להשכלה חשיבות רבה. זהו "תור הזהב" ההולנדי , תקופה שבה המדע, המסחר, העוצמה הצבאית והאמנויות הגיעו לשיא תפארתם. האוניברסיטאות משכו אליהן תלמידים רבים שקיוו כי ההשכלה תקדם אותם למשרות טובות יותר. הכנסייה הפרוטסטנטית ששלטה בהולנד, אף היא ייחסה חשיבות רבה למלה הכתובה. ובמיוחד הכנסייה הפרוטסטנטית-קלוויניסטית אליה השתייך רמברנדט. קלווין ייחס לשפה ולמילה הכתובה ערך עליון. מבחינתו השפה הייתה כלי יצירה. כמעט כמו הפרשנות העברית לבריאת העולם גורסת כי "העולם נברא במאמר". גם להומניסטים כמו ארסמוס ((Erasmus (1536-1466) הומניסט הולנדי, תיאולוג וגדול המלומדים של הרנסנס באירופה הצפונית, הייתה תרומה לא מבוטלת ביחס להשכלה. ארסמוס ראה בלימודים ובהשכלה בסיס לטיפוח רוחו של האדם. אלה השפיעו לא מעט על היחס לספר. רמברנדט משקף איפה הלך רוח המוקיר את הלמדנות, במיוחד בקרב המעמד הבינוני והעליון, שממנו באו האנשים שהזמינו אצלו יצירות. ובתמונות הדיוקן שלהם הם ביקשו להראות כאנשים משכילים יודעי ספר.

רמברנדט כאמור, מתאר את עצמו עם ספר, בשני פורטרטים עצמיים. האחד מהם, תחריט נחושת מ-1648 כשרמברנדט כבן 42, בו הוא יושב מאחורי שולחן כתיבה ליד חלון מואר, עסוק כביכול בכתיבה או אולי ברישום. הספר העבה, הסגור, משמש להגבהת הדפים שעליהם הוא כותב, האור החודר מבעד לחלון, מאיר את הדפים ואילו פניו נשארות בחצי צל. מצחו חרוש הקמטים ופניו הרציניות אינן מתבוננות בדפים, אלא מופנות במבט ישיר וחודר אל הצופה. הפורטרט בא לשוות לדמותו ייחס של רצינות וכבוד. רמברנדט הקדיש תשומת לב רבה למראה עצמו, אך יש לציין כי בתיאורים של קלסתר פניו, לא הושפע רמברנדט מאהבה עצמית מופרזת ולא ניסה לתת להם מראה אידיאלי, כפי שאנו מוצאים פעמים רבות בדיוקנאות עצמיים של בני תקופתו. בדיוקנאות העצמיים שלו, ובמיוחד במאוחרים שבהם, יש ניסיון לניתוח עצמי ולהתבוננות פנימית. הדבר בא לידי ביטוי בדיוקן עצמי נוסף שצויר ב-1661, רמברנדט כבן 54 בתמונה. בפורטרט ריאליסטי, ללא כל ניסיון לאידיאליזציה, הוא מתאר את עצמו כפאולוס (חובש טורבן, ולא עם כובע הציירים שלו ובכך הוא רומז על המזרח). פאולוס, מי שנחשב לשליחו החשוב ביותר של ישו, ובעל השפעה עצומה על התיאולוגיה הנוצרית הוא אחד הקדושים האהובים על רמברנדט והוא מקדיש לו יצירות רבות.

בתמונה זו רמברנדט/פאולוס מחזיק אחת מאיגרותיו, המהוות חלק חשוב מהברית החדשה, עליה כתובה המילה "אפסוס". מקום שאליו הגיע פאולוס במהלך מסעותיו המיסיונריים. שם הוא מחולל מהומה כשהוא מנסה לשכנע את התושבים להמיר את דתם לנצרות, אך אלה מסרבים לנטוש את האלה שלהם, "ארתמיס", שממכירת פסליה הם מתפרנסים. התקופה בה צויר הפורטרט הזה היא תקופה קשה לרמברנדט, לאחר שנאלץ להכריז על פשיטת רגל וחפציו נמכרו במכירה פומבית, ייסדו הנדריקה, אשתו, וטיטוס, בנו, חברה עסקית ורמברנדט נרשם כשכיר בחברה, כדי להינצל מגובים. הפורטרט של רמברנדט כפאולוס, במבט מהורהר המביע עייפות ואולי אכזבה יוצר הקבלה בין השליח המנסה להפיץ את תורתו ונתקל בסירוב לבין האמן שאינו מצליח להגיע לקהל הצופים.

אמו של רמברנדט אף היא זוכה לפורטרטים בהם היא נראית קוראת בתנ"ך. בהיותו בן למשפחה פרוטסטנטית קלוויניסטית, רמברנדט הכיר והוקיר את ספר התנ"ך. הקלוויניסטים שלא כמו הלותרנים, (אשר ראו בתנ"ך ברית מיושנת, שעיקר תפקידה לרמוז לאירועי הברית החדשה), התייחסו לתנ"ך כאל דבר אלוהים, המכיל את האמונות החשובות גם לנוצרים. קלווין פירש את התנ"ך כפשוטו ולא נתן לתנ"ך פרשנת טיפולוגית. ומאמינים קלוויניסטים הרבו לקרוא בתנ"ך. בציור מ- 1629- מתאר רמברנדט את אמו הזקנה קוראת בתנ"ך, על אפה משקפיים והיא מרוכזת בספר שלפניה. תמונה הבאה לשוות לאמו מראה של אישה מאמינה ומלומדת. ב-1631 חוזר רמברנדט ומתאר את אמו קוראת בתנ"ך, והפעם בדמותה של חנה אם שמואל. חנה ממלאת תפקיד חשוב בריטואל הנוצרי. תפילת ההודיה של חנה נקראת בכנסייה לכבוד היולדת. היא באה להדגיש את גדולתו של האל שהעניק לה בן לאחר שנות עקרות רבות, ואת החלטתה להקדישו לעבודת אלוהים. ואלו הם הפסוקים שאמו של רמברנדט /חנה קוראת בתנ"ך.

"אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה ' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':" (שמואל א,א 27/28)

אמו של רמברנדט מחזיקה את הספר על ברכיה ומתפללת, כף ידה הפרושה מונחת על הדף, כך שעיניה תוכלנה לעקוב אחר אצבעותיה לאורך השורות, המתבונן יכול לשלוח מבט אל הספר הפתוח ולפענח אותיות עבריות.

לאמו של רמברנדט היה כנראה תפקיד חשוב גם בחינוך. באחד מציוריו, אמו של רמברנדט, מתוארת ביחד עם בנו טיטוס בו היא מלמדת אותו לקרוא ואולי מקריאה לו מכתבי הקודש. בציורים מאוחרים יותר מתואר טיטוס כקורא בכוחות עצמו.

כשרמברנדט הגיע לאמסטרדם (מליידן עיר הולדתו) ב- 1631 הוא הפך עד מהרה לאחד מציירי הדיוקנאות המבוקשים ביותר בעיר. מזמיני הדיוקנאות ביקשו כמובן, שהציור יהיה העתק מדויק ונאמן של המקור, אבל גם שהפורטרט ייצג את מקצועם, את השכלתם ואת מעמדם. אדם המחזיק ספר בידו, מעיד על עצמו כעל איש תרבות. כך שבחלק גדול מהדיוקנאות שצוירו באותה תקופה, תופסים הספרים מקום חשוב בקומפוזיציה. הספר מונח במקום מרכזי, בולט בגודלו ומודגש באמצעות האור הנופל עליו. בתמונה המתארת את המטיף המנוניטי, קורנליס אנסלו משוחח עם אשתו. הרקע חשוך לחלוטין. אינו מכיל פרטים כל שהם, פרט לספר גדול המונח על השולחן ולידו פמוט. זהו כנראה ספר התנ"ך, והמטיף הנלהב נסמך בדבריו על הכתוב בספר. בפורטרטים הללו האדם המצויר לא תמיד קורא בספר, הספר נועד לשמש סמל לעיסוקו, להשכלתו או להיותו איש מאמין.

קריאה בספר היא אירוע אינטימי, פעילות שאדם עושה לבדו, זוהי פעילות מחשבתית רוחנית שאינה נראית למעשה לעין. לרמברנדט יש עניין רב בהעברת התחושה האינטימית הזאת לצופה, וזאת כדי לשתף אותו בחוויה רוחנית. הדבר בא לידי ביטוי בגישתו של רמברנדט לנושאים הלקוחים מכתבי הקודש המאופיינים בכך שהוא בוחר להציג סצנות בהם משתתפות דמויות מעטות, לרב דמות אחת ושעיקרן אינה התרחשות דרמתית. אין ביצירותיו כמעט עלילות המוניות שהיו שכיחות כל כך בתקופת הבארוק. רמברנדט מעדיף לתת ביטוי לחוויה רוחנית פרטית באמצעות אדם קורא או כותב. בתמונה המתארת את "השליח פאולוס בבית האסורים", משנת 1627, מצייר רמברנדט את השליח יושב על מיטתו, שקוע כולו בכתיבתו, הוא מניח יד אחת מתחת לסנטרו, ואילו השנייה אוחזת בעט הנוצה, נחה על דפי הספר הפתוח שפאולוס מחזיק על ברכיו, רמברנדט מתאר בתמונה פעילות פנימית, הלך רוח, חשיבה שהמתבונן יכול להזדהות אתה.

ספר התנ"ך ביצירתו של רמברנדט

מבין הספרים הרבים שרמברנדט מתייחס אליהם ביצירתו, התנ"ך תופס מקום ראשון. כמו הולנדים רבים בזמנו, רמברנדט קרא בתנ"ך. בהולנד של תקופתו הייתה הזדהות גדולה עם סיפורי התנ"ך, שכן מלבד היותם פרוטסטנטים הרואים בתנ"ך כתבי קודש, ההולנדים זיהו את עצמם עם העם הנבחר ואת מאבקם בספרדים עם מאבקם של בני ישראל במצרים של פרעה.

בסיפורי התנ"ך הם ראו מקבילה לסיפור הלאומי שלהם. בתקופתו של רמברנדט נוצרו איפה אלפי ציורים על נושאים מן התנ"ך בידי מאות ציירים, אבל אין ספק שרמברנדט היה הגדול שבהם. הוא צייר עשרות תמונות בנושאים תנכיים והצליח להעניק לנושאים המקראיים משמעות דתית רוחנית ולגיבורי התנ"ך חזות אנושית ועומק פסיכולוגי, שכמעט לא הייתה קיימים בהם עד אז. הקשר שלו לסיפורי התנ"ך וליהודים לא היה רק תיאורטי. רמברנדט חי לא הרחק משכונת היהודים באמסטרדם. בשכונתו החדשה נחשף לראשונה לתלבושתם הייחודית, למנהגיהם ולמסורות השונות של בני הקהילה היהודית. הוא רכש לו ידידים ומכרים מקרב שכניו, שניים מהבולטים בהם היו הרב מנשה בן ישראל, רבה של הקהילה היהודית-ספרדית (פורטוגזית) באמסטרדם, והרופא ד"ר אפרים בואנו (Ephraim Bueno), מרבניה המפורסמים של אמסטרדם. איתם דיבר על יהדות ואמנות ומהם למד על ההיסטוריה היהודית. התעניינותו בהיסטוריה היהודית חרגה משיחת רעים. ידוע לדוגמא בוודאות, שהוא השתמש בספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים" כמקור לאיור כמה מתמונותיו. רמברנדט השתמש במילים עבריות במספר יצירות שלו, המפורסמות שבהן "משתה בלשצר" ו"משה ולוחות הברית". בתמונה על משתה המלך הבבלי בלשצר מופיע באותיות עבריות המשפט "מנא מנא תקל ופרסין" כמסופר בספר דניאל. מילים אלו, "מנא מנא תקל ופרסין" (דניאל 5-25), נכתבו ע"י קרן אור בדמות ברק, באותיות של אש, על קירות ארמונו של בלשצר, מלך בבל, במשתה שערך לשריו. הנביא דניאל הוזמן לפרש את הכתובת המסתורית שהופיע על הקיר, שמשמעותה– "שכל מעשיך ופשעיך נמנו ונספרו, ותשלם עליהם בחורבן ממלכתך". הכתובת רמזה על קיצו הקרב של בלשצר ואילו דניאל היה צריך להסבירה. בציור מופיע הפסוק "מנא מנא תקל ופרסין" בכתב עברי, אבל מלמעלה למטה (ולא מימין לשמאל, כנהוג). מבקרי האמנות העריכו, במשך שנים, כי הפסוק נכתב כך, ולא בצורה הנכונה והראויה, כי רמברנדט הגוי לא ידע עברית ולכן העתיק את הפסוק בשגיאה. ההסבר הזה התקבל על דעת החוקרים במשך עשרות שנים, אך לאחרונה התברר כי הוא שגוי. הסתבר כי רמברנדט היה מודע אפילו לפרשנות המופיעה בתלמוד במסכת סנהדרין (דף כ"ב עמ' א') בה מצוין כי הכתב אותו נקרא דניאל לפענח, היה למעשה כתב סתרים, שנכתב בשיטת הא"ת ב"ש או בשיטת הצפנה אחרת קיימות עדויות שחז"ל השתמשו בהצפנה כדי להסתיר משמעות מילים בעלות אופי רגיש. בספר דניאל עצמו כתוב: "וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא" (דניאל ה' ח') דהיינו שהבבלים לא היו מסוגלים להבין את הכתוב.

התיאור של משה היורד מהר סיני מצביע אף הוא על ידיעת כתב עברי או לפחות על מקור מהימן ממנו יכול היה רמברנדט להעתיק ללא שגיאות. רמברנדט מתאר את משה ברדתו מהר סיני על פי הפסוקים:
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר." (שמות ל"ב, ט"ו-י"ט)

משה מחזיק את הלוחות מעל לראשו נכון להשליכם. הוא מתואר רק בפלג גופו העליון למרות שממדי התמונה היו יכולים להכיל את דמותו השלמה (גובהה 168.5 ס"מ). זה הופך אותו לדמות ענקית וקרובה מאוד לצופה, כך שניתן לראות בברור את הבעת פניו, את אכזבתו, צערו וכעסו בראותו את בני ישראל רוקדים לפני עגל הזהב (אותם לא רואים בתמונה). הרקע בתמונה כללי מאוד, מעין סלעים קרובים שאינם מאפשרים ראייה למרחוק. והגלימה של משה כמעט מתמזגת עם הרקע. רמברנדט מוותר על התיאור המסורתי שבו נראה משה עם קרניים (על פי התרגום המטעה ב"וולגטה" ויתכן מאוד שגם כאן התייעץ עם ידידיו היהודים) ממצחו לא יוצאות קרני אור והוא מתואר כדמות אנושית לחלוטין.

ללוחות הברית תפקיד מרכזי בקומפוזיציה, הם גדולים, שחורים וכבדים עד כי נדמה שלמשה, שאינו מתואר כדמות שרירית, כפי שמיכלאנג'לו תארו, קשה להניפם, על הלוחות חקוקות בצבע מוזהב, הדברות האחרונות ( שבין אדם לחברו).

נדמה שהאותיות מטושטשות במקצת אולי גם זאת בעקבות מדרשים העוסקים בשאלה מדוע שבר משה את הלוחות? חלק מהמדרשים עוסקים בכתב, באותיות עצמן שהיו חקוקות על הלוחות, "וישבר אותם תחת ההר- על מה שיברן? על שפרח הכתוב מעליהם, ולפיכך שיברן" (ילקוט שמעוני, כי-תשא, רמז שצ"א).

נדמה, שלא מדובר במדרש על 'כתב' כפשוטו, אלא במובן של 'ערכים ותוכן'. במילים אחרות, כאשר עם ישראל עובר על הציווי הבסיסי של הקב"ה 'לא יהיה אלוקים אחרים על פני' כל הערכים שהתורה מבטאת - פרחו לאוויר ונעלמו. במידה רבה, לאחר מעשה זה אין עוד משמעות ללוחות ולכן משה מרשה לעצמו לשבור אותם.

מדרש נוסף בהקשר הזה :
"לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן, וכשראו את התופים ואת המחולות ואתה עגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו". (מדרש תנחומא, כי-תשא, כ"ו)

אין כמו התמונה של רמברנדט לתאר את סבלו של משה כשהוא רואה את העם משליך מעליו את כל ערכי התורה אותם ביקש להנחיל.

האם רמברנדט ידע עברית או לא ידע? זו לא השאלה, אין ספק שהוא ידע תנ"ך וירד לעומקם של הדברים והיה מודע לפרשנויות ולמדרשים.